דיסקלקוליה היא לקות למידה ספציפית במתמטיקה. דהיינו, היא לקות קוגניטיבית שגורמת לאדם ללמוד מתמטיקה או להפעיל ידע מתמטי קיים פחות טוב מהצפוי מבני גילו בעלי מנת משכל זהה לו.

לומד מוגדר כבעל דיסקלקוליה, כאשר יש פער של כשנתיים ברכישת מיומנויות החשבון בקרב התלמיד בהשוואה לבני גילו. פער זה אינו נובע מאינטליגנציה נמוכה, פגמים במערכת החושים, בקשיי לשון הדיבור ובקשב וריכוז. הלקות מופיעה בדרך כלל כבר בגילים צעירים (אנגל-אדלר, 2004; בינשטוק, א"ת; ברנע, 2000; מרק-זגדון, 2001).

שכיחות הדיסקלקוליה באוכלוסייה אינה ידועה באופן ודאי ועומדת כיום, על פי מחקרים שונים שהתבצעו בשיטות שונות, על בין אחוז אחד ל6 אחוזים. אחוז הבנות הלוקות בדיסקלקוליה עולה במעט על אחוז הבנים(1:1.1). ישנם ילדים המאובחנים כבעלי דיסקלקוליה בלבד, אך ב40% מהמקרים לקות זו משולבת עם לקויות נוספות כדיסלקסיה. עם זאת, מרבית הילדים המאובחנים כבעלי דיסלקסיה אינם בעלי דיסקלקוליה (עצמון, 2007). לא תמיד קל להבחין בין דיסקלקוליה לתסמין של קשיים בקריאה וכתיבה (דיסלקסיה ודיסגרפיה, בהתאמה) כמו גם בינה לבין שגיאות חישוב הנובעות מהפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות.

 

כמו בכל לקויות הלמידה לא יודעים את הגורם המדויק לדיסקלקוליה ומייחסים אותה לפגיעה נירולוגית. עם זאת, מבחינים בשני גורמים לדיסקלקוליה:

• דיסקלקוליה נרכשת - כאשר ניתן לשייך את הרמה הנמוכה לפגיעה מוחית שעבר הנבדק כגון אירוע מוחי, תאונת דרכים וכיוצא בזה.

• דיסקלקוליה התפתחותית - כאשר הנבדק סובל מהלקות אך ידוע שהוא לא סובל מפגיעה מוחי,או כאשר הנבדק נושא את הלקות בשל העברה גנטית (כהן- זמורה, א"ת)

אין לבלבל בין דיסקלקוליה לבין אקלקוליה (Acalculia) שהיא מבחינה נוירו-פסיכולוגית, הצורה החריפה ביותר של לקות מתמטית ובדרך כלל נובעת מפגיעה מוחית באזורים הקשורים בחישוב מתמטי, כמו בתאונה קשה שהפרט עבר, כך שהיכולת המתמטית באופן כללי נפגמת בצורה כמעט מוחלטת.